מי ארז את הבית?

שירן: רן, תעזור לי רגע לסגור את המזוודה. אוראל, תחזיקי את הצד הזה. עילאי, רגע, על מה אתה יושב?

עילאי: על מה שצריך. אמרת לקחת רק מה שצריך, אז לקחתי את הכיסא שלי. צריך לשבת, לא?

זיפ: סליחה! גם לי צריך לנשום! ומישהו הכניס לי דינוזאור לצלעות!

אוראל: אמא... המזוודה דיברה. אני כמעט בטוחה. או שהדינוזאור למד עברית.

זיפ: שמי זיפ. מזוודה, נוסע מתמיד, ומלון זמני לגרביים. נעים מאוד. עכשיו תורידו ממני את הכיסא!

רן: ילדים, אני באמצע שיחה. עוד חמש דקות ואני איתכם. מה אמרתם, המזוודה מדברת? מצוין. שתעזור לארוז.

שירן: ברוכים הבאים לבית במזוודה! פרק ראשון: מי ארז את הבית?

רן: טוב. סיימתי. המחשב נסגר, ואני כאן. מחר אנחנו יוצאים מישראל לתאילנד. ארבעה בני משפחה, שתי מזוודות, והרבה דברים שעוד לא ניסינו.

זיפ: שתי מזוודות? השנייה בכלל תיק. אין לה אפילו גלגלים. אני מבקש דיוק מקצועי.

שירן: ויש לנו גם מזוודה עם דעות. לפני שיוצאים, נעשה סדר. בגדים, כלי רחצה, מסמכים, וחפץ קטן שכל אחד רוצה לקחת מהבית.

אוראל: חפץ אחד? אבל אני צריכה את מחברת הציורים, את הצבעים, את הבובה ואת הספר. אפשר להגיד שכולם משפחה, ואז זה אחד?

רן: ניסיון יפה. בואו נחשוב מה חשוב לנו ולמה. לא חייבים להכניס את כל הבית כדי להרגיש שאנחנו לוקחים משהו ממנו.

עילאי: אני לוקח את הדינוזאור. קוראים לו פיצי. הוא גדול, אבל קוראים לו פיצי כדי שלא ייבהל מעצמו.

זיפ: מרגש. פיצי כרגע נוגס לי בכיס הפנימי. אפשר להסביר לו שאנחנו לא אוכלים את המלון?

אוראל: אני אבחר במחברת! בכל מקום אצייר משהו חדש, וגם משהו שאני מתגעגעת אליו. ככה יהיו לי שני המקומות באותו דף.

שירן: אני אוהבת את הרעיון הזה. אני אקח תמונה שלנו עם המשפחה. נוכל להסתכל עליה ולספר מה אנחנו עושים גם למי שנשאר כאן.

רן: ואני לוקח את המחשב, כי איתו אני עובד. וגם את הכוס שלי. רגע, מי ארז בכוס של אבא אבן?

עילאי: זאת לא אבן. זאת ההר שלי. בתאילנד אולי אין את ההר הזה, אז הבאתי להם.

זיפ: נהדר. אני עכשיו גם חברת הובלות להרים. מישהו הזמין מעלית?

שירן: בואו נעשה משחק. אני אומרת חפץ, ואתם מחליטים: לקחת, להשאיר, או לשאול קודם. מוכנים? מברשת שיניים!

אוראל: לקחת! וכל אחד את שלו. זיפ, לך יש שיניים?

זיפ: ברור. רוכסן שלם. ואתם מצחצחים לי אותו עם פירורי ביסקוויטים. שירות מזעזע.

שירן: עציץ גדול מהמרפסת? ולכם שמאזינים איתנו, מה אתם חושבים? לקחת או להשאיר?

עילאי: לשאול אותו. אולי הוא רוצה לבוא. הוא לא עונה. כנראה הוא עסוק בלצמוח.

רן: את העציץ נשאיר אצל מי שישקה אותו. יש דברים שאנחנו אוהבים, והם יכולים לחכות לנו כאן. לא חייבים לקחת הכול.

אוראל: ודרכונים? הם קטנים, אז אפשר לשים אותם אצל זיפ ליד הגרביים?

שירן: את המסמכים החשובים אנחנו המבוגרים שומרים בתיק נגיש. ילדים יכולים לעזור לבדוק, ואנחנו אחראים עליהם. זיפ אחראי בעיקר לא להתגלגל לבד.

זיפ: לא מבטיח. ראיתי את הכיסא של עילאי מתקרב שוב.

רן: עכשיו נפתח מפה. הנה ישראל, המקום שממנו אנחנו יוצאים. והנה תאילנד, רחוק יותר מזרחה, בדרום מזרח אסיה.

עילאי: אבל האצבע שלך הגיעה לשם בשנייה. למה צריך מטוס? פשוט נלך עם האצבע.

אוראל: כי המפה היא ציור קטן של מקום גדול! כמו שציור של פיל יכול להיכנס למחברת, אבל פיל אמיתי ממש לא.

זיפ: תודה על ההבהרה. הייתי צריך לשמוע את זה לפני שמישהו ינסה לארוז פיל. יש לי גבולות, וגם רוכסן.

שירן: במפה אפשר לראות איפה מקומות נמצאים ביחס זה לזה. בישראל ובתאילנד יש הרבה אנשים שונים, משפחות שונות וסיפורים שעוד נכיר.

אוראל: ובאיזו שפה ידברו איתנו? אם אני אגיד שאני רוצה לשחק, הם יבינו?

רן: בתאילנד השפה הרשמית היא תאית. יש אנשים שמדברים גם אנגלית ושפות נוספות. לא כולם מדברים באותה דרך, וגם אנחנו נצטרך ללמוד ולהקשיב.

עילאי: פיצי יודע תאית. הוא אמר לי. הוא גם יודע דינוזאורית. רוצה לשמוע? ררר!

זיפ: נהדר. תרגום סימולטני של מפלצת לתוך החולצות שלי. יש אפשרות להנמיך אותו?

שירן: כשלא מבינים מילה, אפשר להראות ציור, להצביע בעדינות ולשאול. וגם לבדוק אם האדם השני רוצה לשחק או לדבר. חיוך יכול להתחיל היכרות.

אוראל: אני אצייר כדור! ואם היא תצייר משהו אחר, נלמד משחק חדש. רגע, אני צריכה להשאיר במחברת מקום גם לציורים של חברים.

רן: בדיוק. אנחנו לא נוסעים כדי שכולם יעשו דברים כמונו. אנחנו נוסעים להכיר, לשאול ולגלות. וגם לאכול ארוחת ערב. מישהו ראה את הכריך שלי?

זיפ: עדיף שלא תשאל. הוא גר כרגע בתוך נעל. זמנית! הוא חיפש מקום שקט.

עילאי: אבא... אם אנחנו נוסעים, מי ישמור על החדר שלי? ואם אני ארצה את המיטה שלי באמצע הלילה?

רן: בוא אליי רגע. אתה יכול מאוד לרצות לנסוע, וגם להתגעגע. שני הדברים יכולים להיות ביחד. גם אני אתגעגע לדברים שאני מכיר.

עילאי: גם אתה? אבל אתה גדול. חשבתי שלגדולים יש כפתור שמפסיק געגוע.

שירן: אין כפתור כזה, מתוק. אפשר לדבר, להתחבק, לקחת משהו מוכר ולשמור על דברים קטנים שעושים לנו טוב. למשל הסיפור לפני השינה שלנו.

אוראל: ואני אשן קרוב אליך, ואוכל לצייר לך את החדר. לא בדיוק, כי אני עוד לא יודעת לצייר את הארון. הוא תמיד יוצא מקרר.

עילאי: אז תשימי בו גלידה. ואז אני ארצה את הארון שלך.

זיפ: גם אני, אם כבר מספרים, קצת חושש. אף פעם לא טסתי עם הר בתוך כוס. אבל כשאתם מדברים, הרוכסן שלי נרגע.

רן: אנחנו נבדוק יחד מה כל אחד צריך. הבית שלנו כאן חשוב לנו. ובדרך, נבנה גם תחושה של בית ברגעים שאנחנו עושים ביחד.

עילאי: אז הבית לא נכנס למזוודה. אבל החיבוק כן. זיפ, אפשר להכניס לך חיבוק?

זיפ: אפשר. בתא הקדמי. ליד הלב. ואם אפשר, בלי בננה הפעם.

שירן: רגע לפני שסוגרים, גם לכם יש משימה: חשבו על חפץ קטן שמזכיר לכם בית. איזה חפץ בחרתם, ולמה דווקא אותו?

אוראל: אולי תמונה, צעצוע, או ציור שמישהו הכין לכם? ספרו למי שמקשיב איתכם. אנחנו נחכה רגע. אני בחרתי במחברת שלי.

עילאי: ואני בפיצי. הוא אמר שהוא מתרגש. והוא מבטיח לא לאכול חברים חדשים. רק דמיוניים.

רן: יפה. עכשיו בדיקת יציאה: תיקים, מסמכים, מים, מטענים... רגע. עילאי, אמרת שהכנסת לי מטען. איפה הוא?

עילאי: בקופסה של האוכל. ליד היוגורט. אמרת שזה חשוב לעבודה, אז שמתי אותו עם הדברים החשובים.

שירן: רן, המטען חוזר לתיק, היוגורט למקרר. והעבודה יכולה לחכות עד שנסיים להתארגן. גם כשעובדים במחשב, צריך זמן להיות ביחד.

רן: קיבלתי. המחשב סגור. מעכשיו אני מנהל מחלקת נעליים. עילאי, איפה הנעל השנייה שלך?

עילאי: אצל הכריך. הוא לא רצה להיות לבד.

זיפ: אני דורש רשימת דיירים. נעל, כריך, הר, דינוזאור. מישהו מכם בכלל משלם שכירות?

אוראל: הכול מוכן! מחברת, צבעים, פיצי, וזיפ. מחר נגלה איך נשמעת תאילנד. אולי נזהה צלילים שלא שמענו אף פעם.

שירן: בפרק הבא נצא לשדה התעופה ונעשה את הצעדים הראשונים במסע. נקשיב, נשאל, וננסה להבין גם כשלא הכול מוכר.

רן: ואנחנו מזמינים אתכם לבוא איתנו. אלה רן, שירן, אוראל ועילאי, וזאת המשפחה שלנו בדרך. מוכנים? יוצאים!

זיפ: רגע! שאלה אחרונה! גם מזוודות צריכות דרכון? כי בתמונה שלי אני נראה ממש מרובע!

עילאי: זיפ, אתה מרובע! אבל אתה בא איתנו!